יש מצב שאם הגעת, לפה אתה די מבין על מה אני מדברת. למקרה שלא, אני מדברת על… החרדה.
אני לא זוכרת מתי בדיוק זכיתי להכיר אותה. לפעמים נדמה לי שהיא היתה שם מאז ומעולם, אבל אם להיות כנה עם עצמי (ואיתך) אני חושבת שהיא התחילה כשהפסקתי להקשיב לעצמי והתחלתי לסמוך על אחרים, במקום. מתי נתתי כוח לידיעה של אחרים על פני זו שלי? על זה אולי אספר בפעם אחרת.
זה התחיל בקטנה.. אחרי לידת בכורתי. פתאום שמתי לב שאני, ילדת ים ובריכה, נחנקת קלות כשאני מתקלחת והראש מתחת למים. זה הלך והתגבר שקלטתי יום אחד שאני צריכה לעלות 8 קומות ברגל עם עגלה כי אני לא מסוגלת להכנס למעלית. וזה הפך לחלק מחיי כל פעם שיצאתי מהבית ותרחישי אימה ואסונות התרחשו בדמיוני על מה קורה לבית או דייריו בהעדרי.
ודי התנהלתי עם החרדה הזו. כלומר, זה לא היה נעים, אבל השתדלתי להתעלם ממנה. ובטח שלא שיתפתי אף אחד מה עובר עליי. מידי פעם חטפתי הערות מסובבי כמו ” אולי תפסיקי להגיב ככה” ” את נורא חרדתית” “מה את בלחץ?” “את לחוצה!! די!” וזה על קצה המזלג. להגיד לכם שזה עודד אותי לשינוי? ממש לא! נהפוך הוא. קצת הסתגרתי יותר, כעסתי יותר, נחרדתי יותר, התביישתי יותר, שנאתי אותי יותר ופחות או יותר את כל העולם. והגוף שלי? גם הוא הגיב לחרדה בדרך האלגנטית שלו. העלתי עשרות ק”ג במשקל, תוצר ישיר של עודף קורטיזול שמופרש במצבי סטרס ועקה, לחץ הדם שלי קפץ לשחקים ופה ושם התקפי לב מדומים (לחץ בחזה, קוצר נשימה, דפיקות לב מטורפות, סחרחורות, חולשה ביד שמאל\ימין) שהצביעו כי הכל תקין ואין שום בעיה עם הלב שלי (למעט זה שהוא שבור עצוב חרד ומנותק). הייתי עצובה. ומודאגת.
אז הייתי אני, זו שכולם חושבים שהיא סופר אמיצה וחזקה, ובתוכה זאטוטה חרדתית ומבועתת, שכל הזמן דואגת לאיך יראה העתיד ומה יקרה. מה הפלא שהתרחבתי כל כך? הגוף שלי היה צריך להכיל שניים ממני. את זו שהיא חדשנית, מסתערת, אמיצה, אימפולסיבית ואופטימית ואת זו שמרגישה קטנה, מכווצת, מפוחדת, מוכה, כועסת, ועצובה.
וכל הזמן הזה ידעתי בתוך תוכי שיש משהו אחר. שלחיים יש להציע לי הרבה יותר מהמרחב שאני מצמצמת את עצמי בתוכו. כל הזמן הזה שאלתי מה אם אני יכולה לחיות אחרת? ואיך לעזזאל אני מחזירה את שמחת החיים שלי ואת החופש להיות.
בינתיים בקליניקה פגשתי עשרות רבות של גברים, נשים ונוער שחווים תחושות דומות לשלי. עברתי דרך קורסים וסדנאות שאיפשרו לי להבין המון דברים בנוגע למצבי. אבל עדיין לא הסתמן שיפור מהותי בשטח. עדיין לא היה לי נעים לעלות במעלית, עדיין היו לי תרחישי אימה בכל פעם שיצאתי מהבית. עדיין דאגתי 24\7 לעתיד וליום המחר.
עד שיום אחד, בשיאה של חרדה עמוקה (ביננו צוק איתן, מי לא חווה את זה ברמה כז ואו אחרת) אחרי 4 חודשים ללא עבודה ובלי הכנסה, כשהצוק האישי שלי הלך והתקרב וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה איך אני עושה הכל כדי לא לקפוץ ממנו אל פי תהום, זה הגיע! כשאני אומרת זה, הכוונה שלי לבארס ולכלים של אקסס קונצ’סנס. זה היה הימור שהצליח לי ביג טיים!
זוכרים שכתבתי קודם שיש בי חלק אמיץ? כזה שיודע לקחת סיכונים? אז לשניה אחת הוא ביצבץ והצביע על הבארס ואמר – את זה!!!!
אז הלכתי ללמוד. ומכאן החרדה היסטוריה.
איך?
אני הולכת לשתף אתכם בכמה דברים שהבנתי וכמה רעיונות איך אתם יכולים לבחור אחרת.
אז הבנתי ש:
- שאנשים שנוטים לסבול מחרדה יצירתיים מאוד (זה שאת לא יוצרת עכשיו כי את משותקת מפחד לא אומר שאת לא יצירתית). הדמיון מאפשר לנו לראות סרטי אימה שלמים, תסריטים מורכבים ומפחידים. ואם המוח שלנו יכול לייצר תסריטי אימה, אז למה שלא יוכל ליצור סרטים רומנטיים או קומדיות עם הפי אנד?
- שאנשים שנוטים לסבול מחרדה קולטים סאבטקסטים ורואים דברים מתחת לפני השטח. זה כמו להסתובב בעולם עם חיישנים שעובדים נונסטופ.
- שלפעמים מכל מיני סיבות אנחנו קולטים פחדים חרדות מחשבות ושיפוטים של אנשים סביבנו וחושבים בטעות שזה שלנו.
- שמאיזו סיבה הפסקנו להקשיב לעצמנו ושפטנו אותנו כלא בסדר בגלל שאנחנו רואים דברים אחרת, חושבים אחרת ופועלים אחרת. והשיפוט הזה הפך לביקורת פנימית אינסופית שיוצרת שיתוק ברמת הגוף שמתחיל ליצור מערכת שלמה וסבוכה של תגובות שרשרת פיזיולוגיות שמדמות מחלות\כאבים\התקפי לב ווכל מיני תסמינים מלחיצים. ומכוון שאנחנו כבר בלחץ, אז כל החומרים האלו שהגוף מפריש יוצרים עוד יותר מהסטרס הזה. מלכוד 22 כבר אמרנו?
- שמודעות גבוהה יכולה לעזור להבין דברים, לא תמיד לשנות אותם. כדי לשנות משהו, אנחנו פשוט צריכים לבחור אחרת ממה שבחרנו עד היום. אם אני מודעת ולא עושה משהו אחרת ממה שעשיתי עד היום, למה שיקרה משהו אחר ממה שהיה עד כה?
ומה תוכלי לעשות את כדי לעצור את החרדה הזו?
- לזכור שאת יצירתית!! שאם את יכולה ליצור אימה את יכולה ליצור שלווה!
- כל פעם שעולה מחשבה מפחידה, תמונה מבעיתה או דפיקות לב\חנק\לחץ דם גבוה\ כרב או כל תופעה פיזיולוגית אחרת לעצור רגע ולשאול “למי זה שייך”? אם את קולטת אנשים סביבך, חשבת פעם שייתכן ואת קולטת את החרדות שלהם ומנכסת אותם כאילו היו שלך אבל הם לא באמת שלך?
- כל פעם שאת מתחילה לשפוט את עצמך על המצב שלך, על מה את מצליחה או לא מצליחה לעשות, עד כמה את טובה או לא, עצרי לרגע ותזכירי לעצמך שכל מה שאת חושבת על עצמך, כל במחשבות שיש לך, התמונות שאת רואה (להלן הסרטים), הם רק נקודת מבט מעניינת. הם לא המציאות! אז כל מחשבה רגש או כאב, אחרי ששאלת למי זה שייך, תגידי 30 פעמים בלב “נקודת מבט מעניינת שיש לי את נקודת המבט הזו”.
- אחד הכלים שעבדו עבורי נפלא היה בכל בוקר כשאני מתעוררת לשאול ” אילו הרפתקאות נפלאות מגיעות אליי היום”? או “מה עוד יותר טוב מזה?”
- כל רגע מחדש, לבחור אחרת ממה שהיית או פעלת עד כה. שזה אומר קיבלת כאן כלים – מה אפ תנסי להשתמש בהם תקופה ולראות אם ואיך זה עובד עבורך?
- להריץ את נקודות הבארס שלך כמה שיותר!! אלוהים, כמה שקט זה הכניס למוחי הקודח.
אני יודעת איך זה לחיות בלי לגמרי לחיות. אני יודעת כמה שזה מייאש לפעמים ונראה מקרה אבוד.
ומה אם לא?
מה אם החיים יכולים להיות אחרת?
מה אם זה הרבה יותר פשוט ממה שאמרו לך שזה?
את הכלים שבהם אני משתמשת ועוד יותר מאלו ניתן ללמוד לעומק בקורסי אקסס קונצ’סנס™ אקסס בארס™ וקורס היסודות, ולפרטים נוספים על השיטה ועל הקורסים ניתן לקבל באהבה במייל או בטלפון 050-2355340
רוצה לחיות אחרת?! רוצה לחייך יותר?! מה אם זה אפשרי בפשטות?
