אחד הדברים שאני הכי שלמה איתם היום ושמחה, זו היכולת לנוע עם מה שמתבקש גם אם זה לדבר על נושאים פחות מושכים מסקס או כסף כמו צחוק ואחדות, וביננו, מה אם בסופו של דבר הכל קשור להכל? ואם הכל קשור להכל, אז מעניין איך שמחה, אדמה, אחדות ואחווה, קבלה ונתינה יתחברו לפתיחת תודעת השפע שלכם ויגדילו את היכולת שלכם לקבל?
אז ננסה לראות איך אפשר לשזור את הכל יחד, כל מה שאני ערה אליו בתקופה האחרונה לכדי תמונה אחת מלאה.
בעצם נקודת ההתחלה היא בילדות שלי. מן ילדה כזו קצת טום בוי, קצת חולמנית, בעיקר אוהבת לצחוק. עכשיו תבינו, אני מדברת איתכם על לצחוק. מאלו שצוחקים בקול רם, בלי מעצורים, ותמיד מתחילה לאחר מכן המולה.
בשלב מוקדם זכיתי לעמוד בפינה עם הפנים לכיתה, מה שכמובן הביך אותי וגרם לי לצחוק ממבוכה, מה שגרם לכיתה להתפקע מצחוק ולי לקבל החמרה בתנאי העונש ולהסתובב עם הפנים לקיר, מה שכמובן גרם לי לדמיין איך 30 ילדים בוהים בישבני הצנום, מה שגרם לתמונה הזו בדמיוני לקרוע אותי מצחוק ואז כמובן לעבור לשלב המשמח של “תצאי מהכיתה וחכי במסדרון עד ההפסקה”.
בשלב מאוחר יותר זה גרם לי לחטוף עוד כל מיני עונשים כאלו ואחרים, בעיקר הוכתרתי כ “מנהיגה שלילית”, ” את מפריעה לכולם”, “תפסיקי לצחוק”, “מה את כל כך שמחה, אני לא חושבת שיש לך סיבה” ” את לא רצינית, את אפעם לא רצינית ומתי תתחילי להתבגר? ” ועוד כהנה וכהנה הכרזות שגרמו לי לבסוף להבין ש:
- אני והצחוק שלי ממש לא בסדר
- צחוק זה דבר מסוכן
- כדאי לי להפסיק לצחוק כי זה רק גורם צרות
- אני ממש רוצה שיאהבו אותי אז למה לעזזאל נולדתי עם דמיון מפותח וחושהומור בלתי מרוסן? ושאם אני רוצה שיאהבו אותי ואם אני רוצה שידעו שבתוך תוכי אני ילדה טובה, אדם טוב, אז כדאי להפסיק עם זה תכף ומייד.
והפסקתי. כל כך הפסקתי שרוב חיי הבוגרים היו בעסה אחת מתמשכת. אפשר להגיד שקברתי כל כך עמוק את השמחה בפנים שדי הפכתי לזומבי מהלך. היה אפילו שלב שדי שקלתי ללכת מפה, לעולם. רופאים היו מכנים את המצב שלי – דיכאון קליני. רק למזלי הייתי כל כך מדוכאת שלא שיתפתי אפאחד וגם אפאחד לא ממש התעניין בי . כמה מזל היה לי
מפה לשם בנקודה מסויימת בחרתי לקחת את החיים שלי ביים ולא משנה מה יהיה ואיך יהיה, ומשם הכל היסטוריה. אבל נחזור לענייננו
שמחה, אדמה, אחדות ואחווה, קבלה ונתינה ואיך הכל נשזר יחד?
אז אחד הדברים המקסימים שבחרתי לאפשר לעצמי זה להיות מי שאני ושכל העולם יקפוץ לי. ואם אני אני אז שאני אוותר על הדמיון שלי? על ההומור שלי?
אז מה עשיתם מהחיים האלו כל כך רציניים בעלי ערך וחשובים כמוות שהסכמתם להפסיק לצחוק על כל מה שקורה כאן ולהתחיל לחיות את החיים במלואם מתוך קלות ושמחה?
ואז זה התחיל. בחודש שחלף, ככל שמפלס שמחה שלי עלה, ואיתו מספר החברות לשמחה, התחיל לעלות מפלס השיפוטים והביקורת. אז חלק נאמר בקול והגיע לאזניי, לחלק הייתי ערה, מאוד, וחלק אפילו שוב אימצתי כאילו זה שלי ושפטתי את עצמי כמו פעם ששפטו אותי בילדותי.
ואז הארץ התחילה לבעור (זוכרים? תקופת השריפות שהחלו בזכון והסתיימו בחיפה?) וכל הימים האלו שאלתי שאלות, ביקשתי לקבל מודעויות על מה אפשרי כאן? איזו תרומה אני יכולה להיות עבור אחרים? עבור הטבע ? עבור האדם? עבור האדמה?
והבנתי שהגיע הזמן לדבר על צחוק ושמחה. בכל מצב. למה? ואיך זה קשור לכל השבוע המטורף שעברנו כאן בין הלהבות הבוערות?
כי הצחוק הוא המרפא הכי חזק. הוא תדר שמתגלגל מתוכנו, מהחלק הכי עמוק בנו, ומהדהד ודוחף את האנרגיה לנוע, כי למקרה שלא ידעתם ואני הולכת לערבב פה לרגע גם מקורות אחרים, המלאך רפאל, הממונה על הריפוי בעולם, אחראי גם על הצחוק וההומור בעולם. ואם הוא ממונה על שני נושאים האלו והם שזורים יחד, מי אני שאתנגד לזה?
אנחנו כאן חיים על האדמה הזו, אבל אנחנו לא הבעלים שלה. אנחנו שייכים לה, חלק ממנה, חלק מכל הקיים. אנחנו מתנהלים כאן כאילו אנחנו בעלי הבית, אבל בסופו של דבר לטבע, לאדמה יש את התנועה שלה, המקצב שלה, הרעידות שלה והמהות שלה.
אנחנו לא יכולים להציל את האדמה, אבל אנחנו יכולים ליצור אותה ולרפא אותה עם הצחוק שלנו.
האם אתם מוכנים לצחוק יותר כדי שתוכלו לרפא את האדמה?
ביום חמישי כשחיפה, עיר שחיי שזורים בה , בערה, קיבלתי תמונה לווטסאפ ששלחה לי ביתי, שנולדה בחיפה, תמונה של הבית בו בילתה את שנת חייה הראשונה מוקף אש אימתנית. הייתי באמצע הנחיית קורס היסודות של אקסס קונצ’סנס. היום הפך להיות הזוי מרגע לרגע, כשאנחנו קולטות את הוויב , את האנרגיה של הפחד, העצב, הדאגה, היינו ערות לזעקת האדמה ובעלי החיים, הצמחים, האנשים…
ברגע אחד קלטתי שאנחנו יכולות עכשיו לבחור. האם להפסיק הכל ולהישאב לתוך כל הדרמה הזו, או להשתמש בכל הכלים שיש לנו ולשאול מה עוד אפשרי פה? איזו תרומה אנחנו יכולות להיות כדי לשנות הכל?
ובחרנו להמשיך, אחרת מהמתוכנן, אבל לא לוותר, לא להרים ידיים, אלא לשנות, גם אם אנחנו לא יודעות איך.
כי ברגע הראשון תמיד עולה המחשבה הזו, אבל הייי מי אני ומה אני ואיזו תרומה אני כבר יכולה להיות?
אנחנו טיפה בים, אבל לאוקיאנוס אין קיום ללא הטיפות שאנחנו!!
אז היום אני מבקשת לפני הכל להזכיר לך ולך שאתם עולם ומלואו, ושכל אחד שבוחר אחרת מה שבחר עד כה, יכול לשנות. לכל אחד ואחת מאיתנו יש את המתנות שלו ואת היכולת שלו להכניס יותר שמחה וקלות למציאות הזו.
האדמה מתקיימת כך או כך. היא יודעת להירפא ולדאוג לעצמה. אנחנו תרומה עבור הקיום שלה. אם לא היינו מכירים בה וחיים עליה, האם היא עדיין הייתה אדמה? קצת דומה לשאלה אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל? האם האדמה מתקיימת מחוץ לתודעה שלנו? מה אם נבחר לאפשר לה להיות בדיוק מה שהיא, חיה, משתנה ומתניעה, מוצקות מאווררת בעלת תודעה וקרקע פוריה שדוחפת תא הכשרונות שלנו ואת היכולות שלנו להיות יותר ממה שאנחנו עכשיו?
אז האדמה מבקשת מאיתנו מה שלא יהיה .. להכניס יותר צחוק לחיים שלנו. אתגרים וארועים קשים כאלו ואחרים עוברים על כולנו, הבחירה היא האם להעביר אותם דרך קושי עצב ודרמה או שאפשר לבחור אחרת? מה אם אפשר לצחוק ולשמוח גם כשקשה? איזו תרומה זה יהיה ?
צחוק זה תדר ולא בכדי הביטוי צחוק מתגלגל. הוא מניע את הדחיסות ויוצר שינוי. הוא מתקדם ודוחף ונותן כוח.
באיזה גיל סיימת לנצל את כל היכולת שלך לשמוח?
מה את אוהבת בלהיות אומללה עד שבחרת להפסיק לצחוק בקול מתגלגל?
כמה דפוסים של חוסר הרמוניה העתקת מהסביבה שלך וכלאת בתוכך שלא מאפשרים לך לבחור יותר בשמחה קלות וצחוק?
האדמה זקוקה לצחוק שלנו ידידיי, לא לסבל לכעס ולשנאה שאנחנו מפזרים על פניה. כמה אנשים יסכימו לצאת ולחבק עצים כשרע להם אבל שופטים הומור כאילו הוא הדבר הכי נוראי על פני הכדור? או צריכים סמים כדי להזכר שהם יודעים לצחוק?
מה אם תתחילו כבר מעכשיו לצחוק, על עצמכם, על המציאות, על סיטואציות, מה אם שום דבר שתדמיינו, תחשבו או תגידו הוא לא יותר מנקודת מבט מעניינת , ואם הכל רק נקודת מבט מעניינת, אז מה אם אפשר לצחוק על הכל?
אוקיי, הבנתם אני מניחה, אדמה זקוקה לצחוק שלנו, אנחנו זקוקים לצחוק שלנו, אבל איך זה קשור לקבלה ולשפע?
כי אם אין לי נקודת מבט בעלת חשיבות על שום דבר, אם אני לא שופטת כלום, ולא דוחה שום דבר, אני בטח לא תופסת את עצמי כחד מימדית ככזו שהיא או רק זה ורק זה. תבינו, אנחנו הכל. בכל אחד מאיתנו יש פושע קטן, זונה, סוטה, חוכמת חיים, שמחה, גאון, עשיר עני, צדיק, טוב ,רע יפה ומכוער. אנחנו רק נוטים כל כך לשים מסכות ולרצות את כל העולם , עד שאנחנו נוטים לדחוס עמוק עמוק בפנים ולשפוט את החלקים האחרים שמתקיימים בנו במקום להכיר בהם. ואם אני מכירה בהם, זה ממש לא אומר שאני חייבת לבחור בהם.
שימו לב, אם יש בי חתיכת ביצ’ית מניאקית רעה ואכזרית, זה לא אומר שאני בוחרת לתת לחלק הזה לנהל אותי, אני פשוט יכולה להכיר בזה שיש בי את החלק הזה ולהבין שאם בי יש את החלק הזה גם באנשים אחרים יש את הביצ’ית או את המניאק הזה שמסתתר. אם אני מוכנה להכיר בזה, אני יכולה להיות ערה למי בוחר לתת לחלק הזה מקום ומתי. כולל אני עצמי.
ולמה אני בכלל מדברת על זה עכשיו? כי זה , עד כמה שישמע הזוי מוזר ובלתי נתפס בעליל, חלק מהאחדות ואחווה.
אחווה היא היכולת להיות עם כל דבר בעת עת ללא שיפוטיות. אחווה ושיתוף זו היכולת להתחבר לכל הדברים בעולם.
שינו לב כמה קל לנו להתחבר לבעלי חיים כשאין לנו חרדות מהם או נקודות מבט שהם מטנפים את הבית. למה? כי הם מעולם לא שופטים אותנו.
תארו לעצמכם עולם בו לא נשפוט זה את זה?
תראו, אנשים נוטים להאשים אותנו רק במה שהם בעצמם עושים. אם מישהו שופט אותך זה בד”כ כי הוא שופט את אותו חלק בו שהוא לא רוצה לקבל.
ואם אני לא שופטת כלום, אם אני לא דוחה כלום מעליי, אם אני מקבלת הכל, אני יכולה לקבל הרבה יותר. אני מזכירה לכם, זה שאני מקבלת הכל לא אומר שאני בוחרת בהכל או מסכימה להכל.
אבל אם אני מקבלת את זה שיש בכל אחד חלק אלים, כולל בי, אני יכולה להתבונן באלימות של אדם אחר ובמקום לשפוט אותו (את זה תשאירו למערכת המשפט שזה תפקידה) אני יכולה לשאול איזו תרומה אני יכולה להיות כדי ליצור כאן שינוי
וזה מה שעשינו בקורס היסודות ביום חמישי עם כל הכאב והרגשות שעלו בעקבות השרפה והתסכול והכעס על ההצתות. בחרנו באחוה ולא בשנאה וכעס. למרות שבשניה הראשונה זה מה שהרגשות מבקשים להיות. ואיך אפשר לנוע מעבר לדרמה ולכעס? להיות בשאלה כמו למשל:
איזו מרחב אנרגיה ותודעה אני והגוף שלי יכולים להיות כדי לשנות כאן משהו?
מה אני יכולה לבחור לעשות כבר עכשיו כדי לשנות את זה?
מה אם במקום לבחור בכעס ושנאה אני אבחר להיות בהכרת תודה?
ואתם בטוח תוהים עכשיו פאק איך היא עושה את זה ולמה לי להיות בהכרת תודה ביום כזה?
כי בערב כשצפיתי במהדורת החדשות, אחרי שסיימנו ללמוד, הרגשתי איך הלב שלי מתחיל להתרחב בהכרת תודה:
לעצים על כל היופי שהם מביאים לעולמנו ולבעלי החיים שמשמחים אותנו ומאפשרים לשרשרת מזון להתקיים ולטבע להיות חגיגה של אפשרויות, הכרת תודה לתושבים המופלאים של כל היישובים שבערו שהתנהגו בצורה מעוררת השראה, לנוער ולמבוגרים מכל רחבי הארץ שבאו להושיט יד בהתנדבות ולעזור ככל יכולתם, על אנשים שאספו תרומות או פתחו בתיהם, על הכבאים שעמלו ועשו כמיטב יכולתם באמת ימים כלילות בעייפות וגבורה ותחושת שליחות, על הכלים של אקסס, על כל הטכניקות האחרות ואנשים שבחרו לשלוח בכל אמצעי שהיה להם ריפוי לאדמה לעצים ולטבע ולאנשים, יכולתי לראות בתוך כל ההמולה את כל מי שליבו מוכן לבחור אחרת נפתח : לכבאיות מהרשות, למטוסים מכל העולם, גם מטורכיה שלפני שניה וחצי היתה איתנו ברוגז לעולם.
ופתאום זה היכה בי ממש בעוצמה, ההכרה שאנחנו ממש יכולים לבחור בכל רגע איך להיות בתוך ארוע דרמטי כל כך, כמה אפשרי לבחור להיות או בשנאה זעם כעס והפחדה וכמה קל ואפשרי לבחור אחרת, בקבלה והכרת תודה.
ומה נוכל ליצור כאן בעולם שלנו, לאדמה שלנו ולנו אם נבחר יותר ויותר להיות בהכרת תודה? מה אז נוכל ליצור לחולל ולקבל בחיים שלנו?
כמה שמחה אחווה תוכל ליצור בעולם שלנו? מה אם לא חייבים לשנוא? מה אם נקבל את זה שפשוט יש סיאוטציות כאלו, יש אנשים שבוחרים אחרת מאיתנו, אבל הם לא כולם, םה רק אנשים שבחרו אחרת ממה שאנחנו בד”כ בוחרים.
מה אם נשמח יותר? נחבק יותר (יסס גם עצי ) ? מה אם נפסיק לשפוט וליצור נפרדות ונתחיל להכיר תודה ליש?
ומה אם נסכים לצחוק עד לב השמיים בקול מתגלגל, כבר עכשיו, ונראה מה זה ייצור וכמה מהר זה ירפא את הכאב והסבל?
ואיזו תרומה את, אתה, אני, יכולים להיות כבר עכשיו, כדי ליצור מציאות שהיא מעבר לכל מה שלימדו אותנו שאפשרי, מעבר לכל ההתניות ההרגלים והדפוסים של פחד שנאה ונפרדות?
מה אם יש בך הכל וכלום בעת ובעונה אחת והכל , הכל, הכל, כולל מה שאני אומרת עכשיו, זו רק נקודת מבט מעניינת, שאין לה אחיזה לנצח נצחים בשום דבר, והכל הוא רק בחירה?
מה עכשיו את בוחרת? מה אתה עכשיו בוחר?
אם תרצו להאזין לתוכנית המלאה “זה פשוט. לבחור בך” ולעבור תוך כדי גם תהליכים אנרגטיים, כנסו לכאן
שלכם, בהכרת תודה על הכל ועל מי שהנכם
ואם יש לך שאלה או רצון לדעת יותר על האפשרויות עבורך כתב\י לי כאן
